אנה ליה טוביאנה

קצת עליי

כשהייתי ילדה קטנה, לא תמיד הרגשתי בנוח בעולם. בבית הספר, במיוחד, חשתי לא שייכת, כאילו אני לא מבינה את השפה של כולם. תחושה זו ליוותה אותי בתחילת דרכי, אך עם הזמן למדתי ולימדתי את עצמי להיות חזקה.

כשהתקרבתי לתיכון ידעתי שאם לא אעשה שינוי בגישה שלי, יהיה לי קשה מאוד. עמדתי מול המראה, הסתכלתי אל תוך עיניי ואמרתי לעצמי: "אני טובה, אני מספיקה, אני חכמה, אני חזקה, אני מסוגלת". ככה, לאט לאט, שכנעתי את עצמי והתקדמתי.

לא אגיד שהיה לי קל. היו רגעים קשים מאוד, אך הגישה החדשה שלי עזרה לי להתמודד.

למרות כל זאת, תמיד הרגשתי קצת בודדה, כאילו אף אחד לא מבין אותי באמת. חיפשתי אחר "המקום הלבן" הזה בתוך ליבי, מקום של שקט ושלווה, שם אוכל להרגיש, לבכות, לצחוק ולצעוק בלי שיפוט.

את המקום הזה מצאתי בציור. הציור נתן לי את המרחב שחיפשתי. יכולתי לצייר ימים ולילות, וכל זה היה מספיק לי.

אבל בחרתי אחרת. בחרתי לעזור לאחרים למצוא את המקום הזה בתוכם, בו לרגשות יש מקום לגיטימי. בגלל זה אני מלמדת. בגלל זה התלמידים שלי יודעים כמה אני אוהבת אותם וכמה הם חשובים לי.

היום, כשאני עומדת מול התלמידים, אני רואה את ההשתקפות של עצמי בהם. אני רואה את הילדה שהייתי פעם, את חוסר הביטחון והבדידות שהרגשתי לפעמים. וזה נותן לי כוח עצום לעזור להם למצוא את הדרך שלהם, את "המקום הלבן" שלהם.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש מקום "לבן" בתוך הלב. מקום בו אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת. אל תפחדו לחפש אותו, הוא שם, מחכה לכם.

ותזכרו: אתם לא לבד.